הסוכך מוצרי הצללה בע"מ נ' בלטמן ואח'

החלטה

מבוא

1.זוהי בקשה למתן סעד זמני. בבסיסה – סכסוך הנוגע לעיסקי הסוככים. המבקשת, חברת הסוכך מוצרי הצללה בע"מ, עותרת, במסגרת הבקשה "ליתן צו מניעה זמני עד למתן פסק דין בתובענה העיקרית, אשר על פיו, ייאסר על המשיבים 1-3 (להלן המשיבים) וכל אחד מהם לעסוק בכל פעילות שהיא בתחום עבודת סוככים ומוצרי הצללה מכל סוג ומין שהוא, לרבות איסור פניה ללקוחות לביצוע עבודות סוככים, הרכבת סוככים, מכירת סוככים, יצורם וזאת הן בעצמם והן באמצעות אחרים, לאסור על המשיבים לעשות שימוש במותג 'הסוכך' בכל צורה שהיא ובכל דרך שהיא וכן להמנע מלהשתמש בלוגו של 'הסומך'...".

כתב התביעה כולל סעד זהה בנוסחו, שהוא סעד קבוע.

2.הבקשה הובאה ביום 3.8.10 בפני כב' השופט גייפמן, שלא ראה לנכון ליתן צו ארעי במעמד צד אחד, והורה על הגשת תשובות בכתב. אלה אכן הוגשו לתיק. הבקשה הועברה לטיפולי במסגרת התורנות בפגרה. דיון במעמד הצדדים התקיים ביום 19.8.10. הצדדים הסכימו לוותר על חקירות מצהירים בכפוף להגשת מספר מסמכים נוספים.

המחלוקת

3.אין חולק כי ביום 15.1.09 נכרת הסכם בין "הסוכך – יבוא תכנון, ייצור והרכבות סוככים בע"מ" ("ע"י מנהליה: יעקב קריצר... ואילן בלטמן...") ("המוכרת") לבין מר שלמה ברק ("יזם בשם חברה ביסוד: הסוכך מוצרי הצללה בע"מ...) ("הקונה") (להלן: "ההסכם" או "הסכם המכירה").

בבסיס ההסכם – מכירת כל זכויותיה של המוכרת במותג "הסוכך", בלוגו (נספח ב' להסכם) ובאתר האינטרנט, כמו גם העברת כל לקוחותיה וספקיה לקונה. בין היתר נקבע בהסכם, בסעיף 6, כי "החל מיום 01.02.2009 תהיה זכות הבעלות והשימוש הבלעדית במותג שייכת לקונה בלבד או לכל גוף משפטי, שיוקם מטעמו, וממועד זה תחדל המוכרת לאלתר לעשות שימוש במותג, בין בשמה, בין באמצעות גוף אחר מטעמה, בין כתאגיד ובין באופן פרטי". סעיף 25 קובע: "המוכרת רשמה בפניה כי כל המידע וכל הרשימות בנוגע ללקוחות, ספקים ומערך השיווק שיועברו לקונה ייחשב למידע חסוי, שהינו בבעלותו המלאה של הקונה, והמוכרת מתחייבת שלא להשתמש במידע או ברשימות אלה בכל דרך שהיא...".

סעיף "אי התחרות" הוא סעיף 22: "המוכרת מתחייבת, החל מיום 01/02/2009, שלא להתחרות בקונה, בעסקיו ובפעילותו ושלא לבצע שום פעילות ושום עסקי מסחר של עבודת סוככים מכל סוג שהוא, ומבלי לגרוע מכלליות האמור, לרבות יבוא, יצור והרכבה מכל סוג ומין שהוא, במישרין או בעקיפין, בעצמה או באמצעות בעלי מניותיה ו/או מנהליה ו/או אחרים, וזאת באופן עצמאי לרבות ע"י הקמת חברה או שותפות בתחום הסוככים או החזקה בעצמם או באמצעות אחרים, במניות או בזכויות בתאגיד כלשהו העוסק בסוככים וזאת למשך 36 חודש מיום 01.02.2009. אולם, אין באמור לעיל כדי למנוע מיחידי המוכרת ובעלי מניותיה לעבוד כשכירים בתחום הסוככים ממועד 01.02.2009 ובלבד שלא יהיו רשאים להעביר כל מידע מסחרי, שמות לקוחות וכל מידע אחר הקשור בקונה לכל גוף או צד ג' אצלו יעבדו כשכירים. בכל מקרה אין באמור בסע' זה כדי להקנות למוכרת או ליחידיה את הזכות לפנות ו/או לשווק ו/או לעשות שום עסקה מכל סוג שהוא עם הלקוחות שהעבירה עפ"י הסכם זה לקונה".

4.המבקשת מפרטת, בתצהירו של מר שלמה ברק, כי המשיב 1, מר אילן בלטמן, בין באופן אישי ובין באמצעות המשיבה 3, החל להפעיל עסק מתחרה של סוככים ומוצרי הצללה, תוך שהוא עושה שימוש במותג ובלוגו של המבקשת, ותוך פרסום שמות של לקוחות לשעבר באתר האינטרנט שלו. הבקשה מופנית גם כנגד המשיב 2, כערב להתחייבויות המוכרת בהסכם.

המשיב 1, בתצהיר תשובה, מציין כי הוא משתכר מעבודתו בענף הסוככים בישראל מזה 30 שנה, כשכיר, עצמאי או בעלים של חברה. הוא מפנה לסיפת סעיף 22 הנ"ל להסכם, וטוען ששימר לעצמו את הזכות להמשיך לעבוד בענף. הוא כופר בטענת הפרת ההסכם; עסקים רבים בענף עושים שימוש במילה "סוכך" בהטיות שונות; הוא לא מכר לאיש את המוניטין האישי שלו בתחום; בנו, ספי בלטמן, החליט להקים חברה בתחום, עם איש עסקים, מר אורון גרובנר, והחברה נרשמה בשם "אילן סוככי ישראל בע"מ"; המשיב 1 הוא שכיר בחברה זו; על פי ייעוץ גרפי, בחרה החברה בסימן עץ, הידוע בשמו הבוטאני "שיטת הסוכך", תוך השמטת הטלת הצל מן התמונה (עובר לדיון הורדה מהאתר רשימת לקוחות העבר).

מר יוסף (ספי) בלטמן, בנו של המשיב 1 הגיש אף הוא תצהיר, המאשר את גירסת אביו.

המשיב 2, מר יעקב קריצר, טוען נמרצות כי הוא שורבב להליך בחוסר תום לב, ללא כל עילה נגדו, וכי ערבותו להסכם תהיה רלוונטית אם וכאשר יוטל על המשיבה 3 חיוב כספי כלשהו.

זכות לכאורה ומאזן הנוחות

5.כידוע, על בעל דין המבקש לקבל סעד זמני בהליך אזרחי לעמוד בשני תנאים מצטברים: התנאי הראשון הוא קיומה של זכות לכאורה לקבלת הסעד. במילים אחרות, על המבקש להוכיח כי סיכוייו לזכות בהליך העיקרי טובים. הערכת סיכוייה של התביעה במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני היא לכאורית בלבד ותלויה בחומר העומד בפני בית המשפט במועד הדיון. הערכה זו אפשר ותשתנה לאחר שיוצג בפני בית המשפט מלוא חומר הראיות במסגרת ההליך העיקרי.

התנאי השני הוא הוכחה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. במסגרת עריכת מאזן הנוחות, על בית המשפט לבחון את הנזקים שייגרמו לכל אחד מהצדדים כתוצאה מהענקתו או אי-הענקתו של הסעד המבוקש. (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). בין התנאים מתקיים יחס המוכר כ"מקבילית כוחות" - ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עמו בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך. עם זאת, על המבקש לעמוד ברף מינימאלי, בנוגע לכל אחד מן התנאים בנפרד, שאם לא כן, לא יהיה מקום למתן סעד זמני. שיקול מרכזי נוסף הוא השאלה האם קיימת זהות בין הסעד הזמני המבוקש לבין הסעד הקבוע המבוקש בהליך העיקרי, כך שמתן הסעד הזמני עלול, במידה רבה, לייתר את המשך הדיון בהליך העיקרי. אמנם, בעובדה זו אין כשלעצמה כדי לשלול מתן סעד זמני כשזה נדרש, אך שיקול זה מצטרף לשיקולים נוספים שיילקחו בחשבון במסגרת ההחלטה בבקשה (לשיקולים אלה ראו: רע"א 3533/09 נציגות הבית המשותף ברח' הפרחים 7 רמת השרון נ' עיון (2009)).

6.בהקשר הספציפי של סוגיית "איסור תחרות" וחופש העיסוק במערכת יחסים חוזית, למשל זו שבין מעביד לעובד לשעבר, נפסק, כי לסעיף אי-תחרות "נטו" אין כל תוקף, בהיותו סותר את "תקנת הציבור", גם אם נכלל במפורש במערכת ההסכמית בין הצדדים. זאת, כל עוד אין פגיעה באינטרס מוגן של המעביד, דוגמת "סוד מסחרי", לרבות רשימת לקוחות (אלא שיש צורך להראות שמדובר במידע פרטי וחסוי, המצוי בבעלות המעביד, ושאיננו נחלת הכלל) (ראו: ע"ע 164/99 פרומר וצ'ק פוינט – רדגארד בע"מ, פד"ע לד 264 (1999); ע"א 6601/96 AES Systems Inc. נ' סער, פ"ד נד(3) 850 (2000)).

כלל זה יפה לא רק שעה שמדובר בחוזה עבודה. ראו: ת"א (מחוזי תל אביב) 1058/07 חברת בקטו סיל בע"מ נ' ווין (2010), פיסקה 30: "התובעת טוענת כי יש מקום להבחין בין כללי הגבלת התחרות החלים ביחסי עובד-מעביד, לעומת הגבלות דומות המוטלות בחוזה מסחרי בין שני צדדים שנכנסים למיזם משותף, ואשר לגביהן אין צורך בהגנה על עובד מפני כוחו העדיף של המעביד. כללי הגבלת התחרות נדונו בפסיקה גם בהקשרים שאינם ביחסי עובד-מעביד, כמו למשל במכירת מוניטין, כאשר המוכר מתחייב שלא להתחרות בקונה, או ביחסי יצרן-מפיץ, כאשר המפיץ מתחייב שלא להתחרות ביצרן לאחר סיום הקשר... אך גם במקרים אלו נפסק כי יחולו הכללים שנפסקו בעניין הגבלת תחרות של עובד על ידי מעסיק: בסופו של יום השאלה היא האם התנאי המגביל את חופש העיסוק הוא סביר והוגן מבחינת הצדדים ומבחינת הציבור כולו, ושאלה זו משותפת לכל הקטגוריות דלעיל...".

7.להשלמת התמונה יש להדגיש, באספקט של "מאזן הנוחות", כי אם הנזק הנטען ניתן לפיצוי כספי, תגבר הנטייה שלא לתת סעד מסוג צו מניעה זמני. ראו: רע"א 10277/08 גסטטנרטק בע"מ נ' האוניברסיטה העברית (2009), בפיסקה 11: "אל מול נזקים נטענים אלה, אם יינתן הצו, יש לבחון את היקף נזקיה הנטענים של המבקשת, אם לא יינתן הצו, ואת השאלה האם נזקים אלה ניתנים לפיצוי בכסף. הנזק העיקרי שהמבקשת מצביעה עליו הוא אכן כספי: אם לא יינתן הצו אך תובענתה תתקבל בסופו של דבר, יאבדו לה בינתיים הכנסות... נזק כספי כזה ודאי אינו בלתי הפיך, ואין בו כדי להצדיק את מתן צו המניעה הזמני".

מן הכלל אל הפרט